1. עסקינן בתביעה כספית ע"ס של 9,000 ש"ח שעניינה רכוש וציוד השייך לתובע אשר "נעלם", לטענתו, בזמן שהותו בצינוק בכלא איילון ברמלה, בשנת 2003. התביעה הוגשה ביום 24.12.10
2.
ואלה הטענות העומדות בבסיס התביעה :
א. בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו ריצה התובע עונש מאסר בכלא איילון ברמלה באגף משתלבים ב', הנמצא בפיקוחו של שירות בתי הסוהר.
בחודש 12.2003, הועבר התובע "באופן מפתיע" לבידוד וזאת מבלי שלקח עימו את הציוד/רכוש האישי שהיה ברשותו.
ב. התובע ביקש מספר רב של פעמים קבלת הציוד שלו מהאגף, ואף פנה ביום 16.12.2003, בכתב למנהל בית הסוהר ולמפקד אגף משתקמים, ואולם ללא הועיל.
ג. לאחר "כחודש וחצי" נאמר לתובע ע"י מנהל הכלא כי לא מוצאים את הציוד שלו וכי הוא יפוצה על אובדן הציוד.
ד. ביום 23.12.03 הועבר התובע מכלא "איילון" לכלא "צלמון" עם רכוש מינימאלי ולטענתו קציני שב"ס ניסו להגיע עימו להסדר ולהחתימו על כתב וויתר על התביעה.
3. לכתב התביעה צורף העתק מכתבו של התובע למפקד אגף משתלבים מיום 16.12.2003 שם פירט את הציוד האישי שאבד : דיסקמן, שנאי, שעון יד, טלוויזיה, דיסקים, שני זוגות נעלי ספורט, חגורת גב של כושר, שתי שמיכות, שתי כריות ושלושה תיקים עם ציוד שונה כולל מצעים ובגדים.
4. בכתב התביעה נטען כי הציוד נגנב, ע"י שותפיו לתובע באגף, דבר הנהוג במקרה שבו ברור כי האסיר לא יחזר לאותו אגף.
5. הנתבעת טענה להתיישנות התביעה, משזו הוגשה בחלוף 7 שנים מיום בו נולדה עילתה. לחילופין, טענה הנתבעת לשיהוי רב בהגשת התביעה, שיהוי אשר יש בו כדי ללמד על זניחת התביעה מצד התובע ואשר גרם לה נזק ראייתי.
6. לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי לא נמצא כל ציוד השייך לתובע באפסנאות אסירים בשירות בתי הסוהר וכי פניותיו של התובע בכתב, המצורפים לתביעה, לא נמצאו אצלה. הנתבעת הכחישה כי ניתנה הבטחה כלשהי לתובע לפיצויו, וטענה כי אם אלו היו פני הדברים, לא ברור מדוע המתין התובע תקופה העולה על 7 שנים כדי לממש, כביכול, הבטחה זו !!
7. התובע, ולאחר שקיבל היתר ייצוג לפי סע' 63 לחוק בתי המשפט, הגיב לטענת ההתיישנות בכתב.
8. בסע' 4 לתגובה הסכים התובע לכך שהתביעה "הוגשה בתאריך 24.12.10, באיחור של שמונה ימים מעבר למועד עפ"י חוק ההתיישנות". בהמשך העלה שתי טענות עיקריות כנגד טענת ההתיישנות של הנתבעת;
האחת, התובע לא "ישן על זכויותיו" שכן הוא היה אסיר תקופה אורכה והיתה מניעה אובייקטיבית מהגשת התביעה. גם המאבקים המשפטיים אשר נכפו על התובע עם צאתו לחופשי, לרבות קשיים כלכליים, תרמו לאיחור בהגשת התביעה.
השנייה, עסקינן בתביעה נזיקית עליה חל סע' 89 (2) לפקודת הנזיקין לפיו "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
התובע טען כי במועד כתיבת המכתב, ביום 16.12.03, טרם נתגלה הנזק, שכן באותו מועד הוא מתריע בפני הממונים כי הציוד הנמצא באגף אחר לא הומצא לו וכי הוא נזקק לו בדחיפות. בהתאם להוראת הסעיף, כך נטען, ההתיישנות הינה עשר שנים ולא שבע שנים.
9. בדיון שהתקיים שמעתי את טענות הצדדים הן לעניין ההתיישנות והן לגופו של עניין.
10. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוגשו בתיק, לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לדחות את התביעה מחמת התיישנות. אנמק;
11. ראשית אומר כי איני מקבלת את טענתו של התובע בדבר "המניעה האובייקטיבית" מהגשת התביעה, שכן מלבד העובדה שאין בחוק ההתיישנות כל הוראה אשר מעכבת את מניין הימים, בזמן שהות בבית סוהר, בדומה למשל למי שנמצא מחוץ לגבולות המדינה ומחמת התנאים בהם שהה לא יכול היה לקיים את הבירור המשפטי (ראה לעניין זה סע' 14 לחוק ההתישנות וסעיפים 10 עד 13 שמעכבים מניין את הימים מסיבות אחרות) התובע עצמו העיד כי הוא שוחרר ממאסרו במרוצת שנת 2009 וגם אם עד אותו מועד נבצר ממנו להגיש את התביעה (ואיני משוכנעת בכך), הרי שלאחר אותו מועד הוסרה כל מניעה מהגשת התביעה.